4 צפייה בגלריה
יולי 1986. הביקור הלא מוצלח של שמעון פרס אצל המלך חסן השני במרוקו
(צילום: דוד רובינגר)
ראש הממשלה בנימין נתניהו עשה מאמצים קדחתניים לקיים ביקור באיחוד האמירויות לפני הבחירות, מתוך מטרה ברורה לעשות בו שימוש על מנת לקדם את מאמציו להישאר בתפקיד. העובדה שהביקור בוטל – כנראה בשל מחלוקת עם ירדן – גרמה לו לגלות שבחודש הבא אמורה הייתה להתקיים שם ועידת פסגה בהשתתפותו עם יועץ בכיר של ממשל ביידן, ועם ראשי מדינות ערביות שהפשירו לאחרונה את יחסיהן עם ישראל – בחריין, סודן ומרוקו. בתגובה השעו האמירתים את האירוע בטענה ש"לא יהיו צד לכל תהליך בחירות בישראל, עכשיו ותמיד". במלים אחרות, הם אמרו לנתניהו: "הגזמת".
הניסיון של ראשי ממשלה ישראליים לקדם מהלכים מול העולם הערבי על מנת לקדם את הסיכויים שלהם להיבחר אינו חדש. הניסיונות הללו כללו לא רק קידום שלום וביקורים, אלא גם הפגנת כוח מול אויבים.
התקופה הסוערת שלפני בחירות 1981 היא דוגמה טובה לדיון סביב הנושא. שלושה שבועות לפני הבחירות הורה ראש הממשלה מנחם בגין על תקיפת הכור הגרעיני הנבנה בעיראק (המועד נדחה כמה פעמים בשל שיקולים מבצעיים). יש להניח שהתקיפה המוצלחת והשמדת הכור שיחקה תפקיד בתוצאות הבחירות, שהסתכמו ביתרון של עשרת אלפים קולות בלבד לטובת הליכוד – תוצאה שאפשרה לבגין להקים את ממשלתו השנייה.
לטענות על כך שהחליט על המבצע משיקולי בחירות ענה בגין: "אני אשלח בחורים יהודים לסכנת מוות, או לשבי שהוא גרוע ממוות, למען בחירות?! אני אשלח בחורים שלנו?".
עוד קודם לכן, במרץ 1981, ערך יו"ר האופוזיציה שמעון פרס ביקור חשאי במרוקו, שדלף כמובן לתקשורת. העובדה שלביקור נלווה גם ז'אן פרידמן, מי שהיה אחראי על ניהול קמפיין הבחירות של פרס, מלמדת שלביקור הייתה מטרה לפתות ישראלים – במיוחד יוצאי מרוקו שהיו ידועים כתומכים מסורתיים של הליכוד – להצביע למפלגת המערך.
חמש שנים מאוחר יותר, ביולי 1986, ערך פרס ביקור נוסף במרוקו, אך הפעם לא בחשאי. באותה תקופה הוא עמד לסיים את כהונתו כראש ממשלת האחדות עם הליכוד, ויש מקום להניח כי השתעשע במחשבה לא לקיים את הרוטציה ולהקים ממשלה צרה המבוססת על הישגיו.
יש לברך על התגובה המדודה של האמירתים, שסירבו לקחת חלק במשחק הפוליטי הישראלי. תגובה זו אולי תלמד את המנהיגים שלנו שלא להיתלות בשחקני חוץ כדי לקדם את מטרותיהם הפנימיות
הביקור עצמו הסתיים בטון צורם, ופרס למעשה סולק מהמדינה לאחר שלא הביא עמו כל הישג למלך מרוקו חסן השני, שהרגיש נבגד ומרומה לאחר שהסכים – בפעם הראשונה – לפגישה פומבית עם מנהיג ישראלי. ייתכן שכישלון "המבצע המרוקני" שכנע את פרס לרדת מנושא הקדמת הבחירות.
גם לקראת הבחירות לכנסת ה-14 ב-1996, נקט ראש הממשלה פרס כמה צעדים מדיניים על מנת לקדם את מועמדותו. לאחר סדרת פיגועים קשים של חמאס, בעקבות חיסול יחיא עיאש (מהלך שאולי אף הוא מכוון בחירות), הוא ארגן בחודש מרץ עם נשיא ארה"ב ביל קלינטון ועידת פסגה בשארם א-שייח בהשתתפות מנהיגים מהעולם הערבי וממדינות אחרות. הם ביקשו להציג חזית מאוחדת נגד הטרור, אולם בפועל נועדו לחזק את מעמדו הבינלאומי – ובתוצאה מכך גם הפנימי – של פרס בבחירות הצפויות.
זאת ועוד, בשל דימויו הפייסני בעקבות הסכמי אוסלו, באפריל 1996 פתח פרס במבצע "ענבי זעם" בלבנון, על מנת לחזק את דימויו הביטחוני. כישלון המבצע – ובמיוחד הטרגדיה שבמסגרתה נטבחו יותר מ-100 אזרחים בכפר קנא – קרוב לוודאי פגעו בפרס, וסייעו לנתניהו לנצח ברוב דחוק של אחוז אחד בלבד.
יש מקום להניח כי גם החלטתו של אהוד ברק לצאת לוועידת טאבה בינואר 2001 – חודשים ספורים אחרי כישלון פסגת קמפ דיוויד ופריצת האינתיפאדה השנייה - נעשתה במחשבה להגיע להישג מדיני שישרת אותו לקראת הבחירות המיוחדות מול אריאל שרון.
פרופ' אלי פודהצילום: קונסטנטין (קוסטה) גרוסמןהפוליטיקה הישראלית מלאה בדוגמאות של ראשי ממשלה שחיפשו החלטות ופעולות דרמטיות שישפיעו על ההצבעה של האזרחים, בעיקר אלה המתנדנדים. למעט הפצצת הכור העיראקי, נראה כי מרבית המהלכים ה"דרמטיים" של ראשי ממשלה לא השתלמו להם. במלים אחרות, הציבור ראה בצעדים אלה ניסיון ציני או מניפולטיבי להשפיע על תוצאות הבחירות ולא קנה אותם.
ניסיונו של נתניהו לנצל את הסכמי אברהם לטובת מסע הבחירות שלו גם הוא ניסיון ציני ומניפולטיבי לנצל הישג מדיני לכלל הישג אלקטורלי. יש לברך על התגובה המדודה של האמירתים, שסירבו לקחת חלק במשחק הפוליטי הישראלי. תגובה זו אולי תלמד את המנהיגים שלנו שלא להיתלות בשחקני חוץ כדי לקדם את מטרותיהם הפנימיות.
- פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר הוועד המנהל ב"מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
